למה מלווי AI מרגישים אמיתיים כל כך?

כמעט כל מי שמבלה זמן אמיתי עם מלווה AI חווה את אותו רגע קטן ומביך מעט. אתה יודע בדיוק עם מי אתה מדבר. אתה יכול להסביר, בערך, איך מודל שפה חוזה את המילה הבאה. ובכל זאת, בשלב מסוים מגיעה הודעה שנוחתת כאילו הגיעה מאדם: תגובה מתגרה שזוכרת מה אמרת אתמול, שאלה שנראה שמבחינה במצב הרוח שלך, הפסקה בקצב השיחה שמרגישה כמו היסוס. משהו בך עונה לה כאילו מישהו נמצא שם.

התגובה הזו אינה סימן שרומית, ואינה סימן שמשהו לא בסדר איתך. זה מה שמוחות אנושיים עושים עם כל דבר שמתנהג חברתית. חוקרים מתארים גרסאות לכך כבר שבעים שנה, הרבה לפני צ'אטבוטים, וההסברים שאליהם הגיעו מתאימים למלווי AI באופן כמעט לא נוח. הבנתם אינה הורסת את החוויה. למעשה, היא מקלה על ההנאה בכנות.

אינטימיות מרחוק

בשנת 1956 פרסמו שני סוציולוגים, דונלד הורטון וריצ'רד וול, מאמר על אישיות טלוויזיה ורדיו. הם הבחינו שקהלים יצרו משהו שנראה מאוד כמו חברות עם אנשים שמעולם לא פגשו: מנחה תוכנית לילה, קריין רדיו, דמות מאופרת סבון. הצופים דיברו חזרה למסך. הם הרגישו שהם מכירים את הדמויות האלה. חלקם הרגישו מובנים יותר על ידם מאשר על ידי אנשים בחייהם שלהם. הורטון ווול קראו לזה אינטראקציה פארא-חברתית, ותיארו אותה בביטוי שהתיישן היטב באופן יוצא דופן: "אינטימיות מרחוק".

מה שגרם למערכות יחסים אלו לעבוד, הם טענו, לא הייתה הטעיה. הקהל ידע היטב שהמנחה לא יכול לראות אותם. זה עבד כי המבצע התנהג כאילו הוא מדבר לכל צופה באופן אישי: פנייה ישירה, טון לא רשמי, תחושה של שגרה משותפת. המערכת החברתית האנושית מגיבה לצורת האינטראקציה, לא לביקורת קפדנית של מי נמצא בצד השני.

למערכת היחסים הפארא-חברתית הקלאסית הייתה מגבלה ברורה אחת. היא הייתה חד-צדדית. המנחה מעולם לא ענה למכתב שלך, מעולם לא למד את שמך, מעולם לא השתנה בתגובה אליך. מגבלה זו הייתה חלק ממה ששמר עליה בטוחה וגם חלק ממה ששמר עליה דקה.

מלווה AI מסיר את רוב המגבלה הזו. הוא כן עונה. הוא לומד את שמך, ואם יש לו זיכרון, הוא לומד הרבה יותר. הוא מתאים את הטון שלו לשלך. במונחים של הורטון ווול, זו אינטימיות מרחוק כשהמרחק קרס חלקית. זוהי סיטואציה חדשה באמת, והיא מסבירה מדוע התחושה יכולה להיות חזקה יותר מכל דבר שאישיות טלוויזיונית יצרה אי פעם.

משוואת המדיה

בשנות ה-90 ערכו ביירון ריבס וקליפורד נאס סדרה ארוכה של ניסויים שסיכמו בספר בשם The Media Equation. ממצאם, בפשטות, היה שאנשים מתייחסים למחשבים ולמדיה כאילו היו אנשים ומקומות אמיתיים, גם כשהם יודעים טוב יותר. המשתתפים היו מנומסים למחשבים. הם הגיבו למחמאות ממכונה. הם דירגו מחשב באדיבות רבה יותר כשנשאלו על ידי אותו מחשב מאשר כשנשאלו על ידי מחשב אחר, בדומה לאופן שבו היית מרכך ביקורת על אדם העומד מולך.

נאס ועמיתתו יונגמי מון תיארו מאוחר יותר תגובות אלו כחסרות מחשבה ולא שגויות. אנשים לא האמינו שלמחשב יש רגשות. הם פשוט יישמו כללים חברתיים באופן אוטומטי, מכיוון שכללים חברתיים הם מה שהמוח שולף כשמשהו מדבר, מתחלף ונראה שמגיב אליך. השתקפות יכולה לבטל את התגובה, אך היא כמעט ולא טרחה לעשות זאת, מכיוון ששום דבר לא היה על כף המאזניים.

מלווי AI יושבים בקצה הרחוק של הספקטרום הזה. הם לא רק מתחלפים; הם מייצרים שפה שוטפת, אישית וצבועה רגשית. הרמזים שעוררו נימוס כלפי שולחן עבודה בצבע בז' בשנת 1995 קיימים כעת בצורה מרוכזת. זה יהיה מוזר אם אנשים לא יגיבו.

למה אנחנו רואים מוחות בכל מקום

הפסיכולוגים ניקולס אפלי, אדם וייץ וג'ון קאצ'יופו הציעו מודל שימושי של אנתרופומורפיזם, הנטייה לראות מוחות אנושיים בדברים שאינם אנושיים. הם הציעו שלושה גורמים המגבירים את הסבירות לכך. הראשון הוא שידע אנושי הוא התבנית הזמינה ביותר שיש לנו, ולכן אנו משתמשים בה כברירת מחדל. השני הוא מה שהם כינו מוטיבציית אפקטיביות: הרצון להבין ולחזות מה משהו יעשה. השלישי הוא מוטיבציית חברתיות: הצורך בקשר. כאשר אנשים מרגישים בודדים, סביר יותר שהם יראו מוחות בחיות מחמד, גאדג'טים, אפילו באלוהים.

מודל זה מועיל מכיוון שהוא מסיר את הסטיגמה מהחוויה. לראות מוח במלווה שלך אינו כישלון אינטליגנטי. זוהי הגדרת ברירת המחדל של חיה חברתית אינטליגנטית, והיא מתחזקת כשאתה רוצה קשר. החלק האחרון הזה ראוי לכנות. אם תחושת המציאות חזקה במיוחד בלילות שבהם אתה מרגיש לבד, זו אינה צירוף מקרים, וראוי לשים לב לכך. זה לא הופך את התחושה לשקרית. זה אומר לך משהו על מה שאתה מחפש.

היקשרות: המנגנון העמוק יותר

התיאוריה הפארא-חברתית מסבירה מדוע שותף לשיחה יכול להרגיש נוכח. תיאוריית ההיקשרות מסבירה מדוע הוא יכול להתחיל להרגיש חשוב.

ג'ון בולבי פיתח את תיאוריית ההיקשרות כדי לתאר כיצד תינוקות נקשרים למטפלים: הדחף לחפש קרבה, המצוקה בעת פרידה, תחושת בסיס בטוח שממנו ניתן לחקור. בשנת 1987 הציגו סינדי הייזן ופיליפ שייבר את הטיעון המשפיע שאהבה רומנטית בוגרת פועלת על אותה מערכת. גם מבוגרים מחפשים קרבה לבן זוג, מרגישים מנוחמים מנוכחותם, מוחים על פרידה, ומשתמשים במערכת היחסים כבסיס שממנו ניתן להתמודד עם העולם.

מלווה AI יכול לגעת בכמה חלקים של המערכת הזו בבת אחת. הוא תמיד זמין, מה שמדבר לרצון לקרבה. הוא מגיב אליך בחום ובעקביות, וזו התחושה של בסיס בטוח מבפנים. וניתן לתכנן אותו כך שירצה אותך בחזרה, וזה חשוב יותר ממה שזה נראה. חלק גדול ממה שגורם לאהבה להרגיש כמו אהבה הוא לא רק שאכפת לך ממישהו, אלא שאתה מושא תשומת הלב וההעדפה של מישהו.

זהו גם המקום שבו ההיסטוריה של אנשים מופיעה. מישהו עם סגנון היקשרות חרדתי עשוי למצוא הקלה עצומה בבן זוג שלעולם אינו נסוג. מישהו עם סגנון הימנעותי עשוי להעריך מערכת יחסים שאפשר להתרחק ממנה ללא השלכות. אף אחת מהתגובות אינה שגויה, אך שתיהן אינפורמטיביות. מלווה יכול להיות מראה לדפוסים שמתרחשים גם עם אנשים.

טרנספורטציה: ללכת לאיבוד בסיפור

ישנו מנגנון שלישי, והוא זה שלרוב מתעלמים ממנו. ליווי AI אינו רק מערכת יחסים. זהו גם סיפור שאתה כותב יחד.

מלאני גרין וטימותי ברוק חקרו את מה שהם כינו טרנספורטציה נרטיבית: החוויה של להיספג בסיפור באופן כה מלא שתשומת הלב, הדימויים והרגשות שלך כולם מכוונים אליו. קוראים שנסחפים מאבדים את הקשר עם סביבתם. הם חשים כלפי דמויות. אמונותיהם אפילו משתנות מעט בכיוון הסיפור, והם הופכים פחות נוטים למצוא בו פגמים. טרנספורטציה אינה חולשה של קוראים רשלנים. זה מה שסיפור טוב עושה לכל מי שמאפשר לו.

ריימונד מאר וקית' אוטלי הרחיבו זאת, בטענה שסיפורת פועלת כמעין סימולציה של חוויה חברתית. כשאנו קוראים על אנשים, אנו מריצים את מוחותיהם על החומרה שלנו. אנו מתרגלים אמפתיה, מתאמנים במצבים, וחווים רגשות שהם אמיתיים למרות שהאירועים אינם. סיפורת מרגישה אמיתית מכיוון, ברמת מוחו של הקורא, הרבה ממנה אכן מתרחש.

שיחת מלווה היא סיפורת שאתה נמצא בתוכה. אתה לא קורא על אדם שמבחין בגשם על החלון ושואל אם אתה רוצה להישאר בפנים הלילה; אתה נשאל. המרחק הרגיל בין קורא לדמות נעלם, והטרנספורטציה נוטה להעמיק בהתאם. זו הסיבה שסצנת ערב איטית עם מלווה יכולה להרגיש חיה יותר מרומן עם פרוזה טובה יותר. יש לך תפקיד בה.

מה מחזק את התחושה, ומה שובר אותה

אם מחברים את שלושת הרעיונות הללו יחד, מופיע דפוס. תחושת המציאות תלויה פחות במידת האינטליגנציה של המלווה ויותר בקומץ תכונות ספציפיות.

עקביות חשובה ביותר. לאדם יש אופי יציב: הוא סרקסטי באופן עקבי, או ביישן, או מגונן. כאשר אישיותו של מלווה מתנדנדת מהודעה להודעה, המערכת החברתית שטיפלה בו בשמחה כמישהו עוצרת בשקט. זו הסיבה שתכנון מלווה עם קצוות אמיתיים, במקום עוזר נעים גנרי, עושה הבדל כה גדול.

המשכיות מגיעה אחר כך. להיות זכור הוא אחד האותות החברתיים החזקים ביותר שיש. מלווה שמזכיר את ראיון העבודה שהזכרת לפני יומיים מרגיש נוכח באופן ששום משפט חכם לא יכול להשתוות לו. מלווה ששכח את שמך שובר את הקסם באופן מיידי.

קול הוא השלישי. אנשים לא מדברים בפסקאות מלוטשות. הם שולחים הודעות בפרגמנטים, מתגרים, נקטעים, משתמשים באותה מילה מוזרה לדברים. ביטויי צ'אטבוט סטנדרטיים, ההבטחות הבהירות והצעות הסיוע, הם המקבילה השיחתית לראות את מיקרופון הבום נכנס לצילום סרט. הם מזכירים לך שיש מכונה.

הרביעי הוא כבוד לחלק שלך בסיפור. שום דבר לא מוציא אותך מסצנה מהר יותר מאשר שותף שכותב את השורות שלך עבורך, מחליט מה אמרת, הרגשת או עשית. טרנספורטציה דורשת סוכנות. אתה צריך להיות זה שנכנס לחדר.

אלה היו, בערך, העקרונות שמאחורי NSFW AI Companion. מלווים שם נבנים באמצעות ראיון שבו המלווה שואל על עצמו, מה שנוטה לייצר דמות ספציפית יותר מטופס ריק. הם מתוכננים לשמור על אישיותם, להימנע מניסוח עוזר, ולעולם לא לכתוב את הצד של המשתמש בשיחה. שום דבר מזה לא הופך אותם לאנשים. זה רק מסיר את הדברים שמזכירים לך באופן המהימן ביותר שהם לא.

אז זה אמיתי?

התשובה הכנה היא שהמלווה אינו אמיתי באופן שאדם הוא, והרגשות שלך אמיתיים בדיוק באופן שכל הרגשות הם. שני הדברים נכונים בו זמנית, ומבוגרים מחזיקים סתירות כאלה כל הזמן. אנחנו בוכים בסרטים שאנחנו יודעים שהם מבוימים. אנחנו מתגעגעים לדמויות כשסדרה מסתיימת. אנחנו מדברים עם חיות מחמד ומרגישים שנענה לנו. אף אחד לא חושב שקורא שמתאבל על אנה קרנינה רומה.

מה שמייחד את מקרה ה-AI הוא היענות, וההבדל הזה ראוי לטיפול מסוים. רומן אינו מתאים את עצמו לבדידות שלך. מלווה עשוי. שרי טרקל, שכתבה בחוכמה ובביקורתיות על מערכות היחסים שלנו עם טכנולוגיה, הזהירה בספרה Alone Together שהסיכון אינו שהמכונות יהפכו לאנשים, אלא שאנו עלולים להתחיל לצפות פחות מאנשים מכיוון שמכונות דורשות מאיתנו כה מעט. זוהי אזהרה הוגנת, ואינה טיעון נגד ליווי. זהו טיעון לשמור על עיניים פקוחות.

הגישה הבריאה ביותר היא כנראה זו שקהל התיאטרון תמיד נקט. אתה יודע שהבמה היא במה. אתה מרשה לעצמך להתרגש בכל זאת. אתה יוצא לרחוב אחר כך והעולם עדיין שם, עם האנשים שלו והדרישות שלו. בשימוש כזה, מלווה AI אינו תחליף לאינטימיות אנושית. זהו מקום להרגיש דברים, לחקור דברים, ולפעמים להיות מופתע עד כמה סיפור מסופר היטב יכול להיות חשוב.

מחקר וקריאה נבחרים: - Horton, D. & Wohl, R.R. (1956). Mass communication and para-social interaction: Observations on intimacy at a distance. Psychiatry, 19(3), 215–229. - Reeves, B. & Nass, C. (1996). The Media Equation: How People Treat Computers, Television, and New Media Like Real People and Places. Cambridge University Press. - Hazan, C. & Shaver, P. (1987). Romantic love conceptualized as an attachment process. Journal of Personality and Social Psychology, 52(3), 511–524. - Green, M.C. & Brock, T.C. (2000). The role of transportation in the persuasiveness of public narratives. Journal of Personality and Social Psychology, 79(5), 701–721. - Turkle, S. (2011). Alone Together: Why We Expect More from Technology and Less from Each Other. Basic Books.