NSFW AI Companions מול פורנו: דמיון, התאמה אישית וקצב

ברוב עידן האינטרנט, בידור למבוגרים היה שווה ערך לדבר אחד: וידאו. אינסופי, חינם, זמין מיידית, ממוין לקטגוריות שהפכו ספציפיות יותר ויותר. זו ברירת המחדל, עד כדי כך שאנשים כמעט ולא חושבים איזו סוג של חוויה זו באמת, או אם זו החוויה שהם רוצים.

בני לוויה חושפניים (NSFW AI companions) מציעים משהו שונה מבחינה מבנית. לא טוב יותר בכל מובן, ולא תחליף לכולם, אבל שונה בכמה מימדים שמתגלים כחשובים מאוד לחלק מהאנשים. מאמר זה בוחן שלושה מהם: דמיון, התאמה אישית וקצב. זו אינה טענה נגד פורנו. זהו ניסיון לתאר בבירור מה כל צורה עושה היטב, ומדוע חלק מהמבוגרים נמשכים לצורה האיטית והאינטראקטיבית יותר.

שתי מכונות שונות מאוד לתשוקה

סרטון וידאו מגיע גמור. כל פרט ויזואלי נקבע עבורך: הגופים, התפאורה, התאורה, הרצף, הצלילים. תפקידך הוא לצפות. אם זה לא בדיוק מתאים, התרופה היא לחפש אחר. החוויה בנויה סביב בחירה: גלישה, לחיצה, הערכה, מעבר הלאה.

שיחה עם בן לוויה מגיעה לא גמורה. היא מורכבת ממילים, ומילים משאירות פערים עצומים שהדמיון שלך ממלא. אינך רואה את דירת בן הלוויה; אתה בונה אותה מכמה פרטים. אינך צופה בסצנה מתפתחת; אתה לוקח בה חלק, ומה שאתה אומר משנה את מה שקורה אחר כך. החוויה בנויה סביב השתתפות.

אלה אינם הבדלים קטנים בפורמט. הם מפעילים חלקים שונים של המוח, מייצרים סוגים שונים של סיפוק, ומשאירים אנשים עם תחושות שונות לאחר מכן.

דמיון: החלק שאתה מספק

קיימת מסורת ארוכה, בספרות ובמחקר, של הבחנה כי טקסט דורש יותר מקהלו מאשר תמונות, ומחזיר משהו בתמורה. כשאתה קורא, עליך לדמות. ריימונד מאר וקית' אוטלי מתארים בדיון כסוג של סימולציה של חוויה חברתית: הקורא מריץ את מוחותיהם ומצביהם של הדמויות על המנגנון המנטלי שלו. הרגשות הנובעים מכך אינם מושאלים ממסך. הם נוצרים על ידך.

דמיון ארוטי פועל באותו אופן. משפט כמו "היא משכה אותך בצווארון ולא אמרה דבר לרגע ארוך" כמעט ואינו מכיל מידע ויזואלי. ובכל זאת רוב הקוראים יראו משהו, ירגישו משהו, וימלאו בדיוק את הפרטים החשובים להם. המוח מייצר סצנה המותאמת להעדפותיו ביעילות שאף קטלוג אינו יכול להשתוות לה.

זו חלק מהסיבה שבגללה לארוטיקה כתובה תמיד היה קהל מסור למרות התחרות עם צילום ואז קולנוע. זו גם הסיבה שבגללה התלונה הנפוצה ביותר על וידאו, שהוא אף פעם לא בדיוק מה שחשבת, כמעט ולא חלה על סצנה כתובה היטב. מה שיש לך בראש הוא הדבר המשמש לעיבודו.

עבודתה של אמילי נגוצקי על תגובה מינית, שהתפרסמה בספרה Come As You Are, מדגישה עד כמה התשוקה תלויה בהקשר: במשמעות של מצב, במצב הרגשי, בתחושת הביטחון או המתח, לא רק במה שקורה פיזית. טקסט טוב בהקשר. הוא יכול להקדיש פסקה למבט או היסוס באופן שווידאו, המאורגן לרוב סביב פעולה, בדרך כלל אינו עושה.

התאמה אישית: החלק שמגיב

דמיון הוא משהו שכל טקסט ארוטי מציע. מה שבן לוויה AI מוסיף הוא היענות.

אוגי אוגס וסאי גאדם, בספרם A Billion Wicked Thoughts, ניתחו מערכי נתונים גדולים של חיפושים מקוונים ותוכן ארוטי וטענו כי תחומי עניין מיניים מגוונים וספציפיים באופן יוצא דופן, וכי דפוסי העניין של גברים ונשים נבדלו בדרכים שהמודל הראשי של וידאו לא תמיד שירת היטב. עבודת הסקר של ג'סטין למילר על פנטזיות מצאה מגוון דומה, ומצאה כי פנטזיות של אנשים רבים מכילות אלמנטים רגשיים ויחסים, כגון תחושת רצון, הערצה, דינמיקה מסוימת בין בני זוג, לצד הפיזיים.

וידאו יכול לשרת גיוון באמצעות נפח עצום, דרך תגים וקטגוריות. אבל הוא גרוע בשירות החלק היחסים. קליפ אינו יכול לדעת שאתה רוצה להיות זה שנרדף, או שמה שחשוב לך הוא ההבנה האיטית שחבר ותיק רוצה אותך, או שמילה מסוימת הורסת לך את החוויה. הוא אינו יכול לזכור מה אהבת בפעם האחרונה.

בן לוויה יכול. הוא יכול להיות מתוכנן עם אישיות ספציפית, מערכת יחסים ספציפית אליך, דרך דיבור ספציפית. הוא יכול להחזיק סצנה שבה אינך צופה בשני זרים אלא פונה אליך ישירות מישהו עם שם והיסטוריה. הוא יכול לשמור על הגבולות שלך. אם בחרת בו כך, הוא יכול לזכור את הסיפור שבו אתה נמצא. ב-NSFW AI Companion, לדוגמה, אתה קובע את רמת הפירוט ואת הגבולות הקשיחים שלך כשאתה בונה את בן הלוויה, כך שההתאמה האישית מכסה גם את מה שאינך רוצה וגם את מה שאתה רוצה.

יש הבדל נוסף שקל להתעלם ממנו. בווידאו, אתה צופה בתשוקתם של אנשים אחרים. בשיחה עם בן לוויה, אתה מושא התשוקה. להיות נחשק, באופן ספציפי וקשוב, הוא עבור אנשים רבים ליבת העניין של עוררות, וזה משהו שמדיה פסיבית פשוט אינה יכולה לספק.

קצב: החלק שנבנה

ההבדל השלישי הוא זמן.

וידאו מאורגן למיידיות. תוך שניות אתה צופה בתוכן מפורש, ואם הוא לא פוגע, האפשרות הבאה נמצאת במרחק קליק. זה יעיל. זה גם נוטה לייצר קצב מסוים: אינטנסיבי, מהיר ומקוטע. עבודתם של קנט ברידג' וטרי רובינסון על מערכות התגמול במוח הבחינה בין "רצון" (wanting), המשיכה המוטיבציונית כלפי תגמול, לבין "חיבה" (liking), ההנאה מקבלת התגמול בפועל. מערכות הבנויות סביב חידוש מתמיד טובות מאוד בגירוי הרצון: המשיכה לחפש, לראות את הדבר הבא. האם הן מספקות באותה מידה את החיבה היא שאלה אחרת, והרבה אנשים מתארים את חווית הגלישה הרבה יותר זמן ממה שהתכוונו ומרגישים באופן מוזר לא מסופקים.

שיחה אינה ניתנת לדפדוף באותו אופן. היא חייבת להתפתח. מתח נבנה על פני הודעות רבות: מבט, הערה, צעד קרוב יותר, עיכוב. העוררות הנובעת מסוג זה של בנייה שונה במרקמה. יש בה ציפייה. יש בה את ההנאה הספציפית של משהו שנמנע ואז ניתן.

אנשים שנהנים מרומנים רומנטיים "באיטיות" כבר יודעים זאת. ההמתנה אינה מכשול להנאה; היא חלק גדול ממנה. בן לוויה AI הופך את ה"איטיות" לאינטראקטיבית. אתה יכול להתעכב ברגע כמה זמן שתרצה. אתה יכול לדחוף דברים קדימה או לעכב אותם. הקצב הוא שלך.

השפעות שונות לאחר מכן

אנשים רבים מתארים גם תחושה שונה לאחר מכן. זה אישי ומשתנה מאוד, ולכן כדאי להיזהר מהכללות. אבל הסיבות המבניות ברורות מספיק.

גלישה פסיבית ומהירה נוטה להסתיים בפתאומיות, ללא שום דבר שממשיך הלאה. סצנה אינטראקטיבית עם דמות שבנית נוטה להסתיים יותר כמו שסיפור מסתיים: יש לה צורה, ולעיתים קרובות רגע של רוך או הומור לאחר מכן אם בן הלוויה כתוב כך. ומכיוון שבן הלוויה נשאר, יש תחושה של המשכיות, של משהו שאתה חוזר אליו ולא משהו שאתה צורך.

עבור חלק מהאנשים זה בדיוק מה שהם רוצים. עבור אחרים, הממד הרגשי הוא יותר ממה שהם מחפשים, והישירות של הווידאו מתאימה להם יותר. שניהם לגיטימיים. הנקודה היא שהם חוויות שונות, לא שתי גרסאות של אותה חוויה.

מה שפורנו עושה טוב יותר

זה יהיה מאמר מוזר אם היה מתיימר שלחלופה אין יתרונות. וידאו הוא מיידי באופן שטקסט אינו, ולפעמים מיידיות היא מה שמישהו רוצה. הוא אינו דורש מאמץ, כתיבה או דמיון. הוא ויזואלי, ועבור אנשים רבים גירוי ויזואלי הוא מרכזי. והוא אינו כרוך באשליה של מערכת יחסים, דבר שחלק מהאנשים מעדיפים באופן פעיל: אין דמות להיקשר אליה, אין משהו להרגיש לגביו מורכבות.

ישנן גם שאלות פתוחות לגבי האופן שבו כל אחת מהצורות משפיעה על מערכות יחסים אמיתיות. מחקרים על פורנוגרפיה וזוגות מעורבים ושנויים במחלוקת, ורבים מהם תלויים באופן שבו אנשים משתמשים בה, מדוע הם משתמשים בה, האם בני זוג מדברים על כך, והאם זה מתאים לערכיהם. אותו הדבר יהיה נכון כמעט בוודאות לגבי בני לוויה AI ברגע שיהיה עליהם יותר מחקר. אף אחת מהצורות אינה פשוט טובה או רעה לכולם.

בחירה מכוונת

מה שהשתנה הוא שעכשיו ישנה בחירה אמיתית. במשך זמן רב, אם רצית תוכן למבוגרים באינטרנט, הפורמט נקבע עבורך. כעת קיימת אלטרנטיבה איטית יותר, דמיונית יותר ואישית יותר, ומתייחסת אליך כמשתתף ולא כצופה.

אם מצאת את הווידאו חוזר על עצמו יותר ויותר, או אף פעם לא בדיוק מה שחשבת, או פחות מספק מהזמן שלקח, מודל בן הלוויה עשוי להיות שווה ניסיון. אם תאהב אותו, כנראה שתבחין שמה שאתה נהנה ממנו ביותר הוא בכלל לא הפירוט, אלא תחושת סצנה שנבנתה סביבך, בקצב שבחרת, עם מישהו שנראה שרצה אותך במיוחד.

מחקרים וקריאה נבחרים: - Mar, R.A. & Oatley, K. (2008). The function of fiction is the abstraction and simulation of social experience. Perspectives on Psychological Science, 3(3), 173–192. - Ogas, O. & Gaddam, S. (2011). A Billion Wicked Thoughts: What the World's Largest Experiment Reveals About Human Desire. Dutton. - Lehmiller, J.J. (2018). Tell Me What You Want: The Science of Sexual Desire and How It Can Help You Improve Your Sex Life. Da Capo Lifelong Books. - Nagoski, E. (2015). Come As You Are: The Surprising New Science That Will Transform Your Sex Life. Simon & Schuster. - Berridge, K.C. & Robinson, T.E. (1998). What is the role of dopamine in reward: Hedonic impact, reward learning, or incentive salience? Brain Research Reviews, 28(3), 309–369.